מתבגרים והורים ומה שביניהם

"נו, עוד לא התעוררת?"
"מה הבאלגן הזה בחדר?"
"בכזו שעה יוצאים?"
"אולי תלך כבר לישון, איך תקום מחר בבוקר?

משפטי דיאלוג כאלה, בעצם מונולוג – מלווים את היחסים בהרבה בתים.

לפעמים ההורים עומדים נדהמים מול "המפלצת" הקטנה, שהיתה עד לפני זמן לא רב ילד נעים בהחלט. כך זה היה לפני גיל ההתבגרות, אלא שכעת הגולם קם על יוצרו.

אין דומה סרבן בן 4 לסרבן בן 14. אשליית השליטה נעלמת לה סופית מול הדלת הסגורה, מול הפרצוף האדיש, מול הזלזול או מול אי הנחת של המתבגר.

בואו נודה על האמת, מה שגומר אותנו זו הדאגה. מתבגר "סובל", לא מתפקד, שהופך את היום ללילה ואת הלילה ליום, זו תמצית הפחד ההורי.

בשביל מה נקראנו לכאן כולנו? כדי לראות את ילדנו "מאושרים"!

מילן קונדרה, הסופר הנודע אמר: "החיים דומים למבחן שאין אנו מכירים את כלליו ואף איננו יודעים מה החומר עליו ניבחן". המתבגרים מזמנים לנו מבחנים שמולם קורסת לה סופית התושייה ההורית הנמרצת ביותר.

אנחנו ההורים מרדנו בצורה סמויה. את ה"עבירות" עשינו הרחק מעינם הפקוחה של הורינו. רובינו, כבנים להורים שלא היו ילידי הארץ, הסתמכנו על פער הדורות. לא היה להם שום סיכוי ולא דרך להבין את עולמנו! פער הדורות הזה אפשר לנו לשחק את מראית העין הצייתנית הנדרשת. מחוץ לבית, למדנו לבנות עולם משלנו, לבדוק גבולות ולעשות שטויות.

דווקא העובדה שאנחנו היום הרבה יותר קרובים אל ילדנו, לפעמים שומעים אותה מוזיקה, חולקים חוויות דומות של נעורים בישראל – בונה את אשליית התקשורת.

נדמה לנו שאנחנו מבינים אותם. ההורים היום רוצים להיות חברים של הילדים שלהם. דומה מצבו של המורה שהפך להיות "סחבק", שקוראים לו בשמו הפרטי ולא "המורה". כך גם הסמכות ההורית נשחקה, והיא נגישה, מתעניינת ומעורבת.

סמכות אינה נקנית בכוח

ההורה המודרני, הוא אדם עם "פנאי" מתוכנן, מודעות לחשיבות הקשר, ורצון כן ליצירת הורות איכותית. דווקא השינוי הזה פעל כבומרנג. ה"דיסטנס" נשבר!

בעבר פעל הנימוק ההורי – "אתה תעשה כך, כי זה מה שאמרתי לך!" או, "למה? ככה!" – כלומר, העולם כיבד נורמות של סמכות.

היום, בעולם המשתנה לכיוון נורמות של שיוויוןבשביל כבוד, צריך לעבוד!

כלומר, היום לא מספיק להיות בתפקיד של סמכות, כדי לקבל את הכבוד המתבקש. ילדים בעולם של שוויון לא מתרשמים מענישה. ענישה מולידה בוז ומרד. עונש הוא כלי חינוכי שהתאים לעולם ההירארכי של פעם.

היום, ברור יותר מתמיד שסמכות אינה נקנית בכוח.

ההורה חסר האונים עושה עדיין את מה שידע לעשות תמיד: מפעיל כוח, סנקציות, איומים. הוא מנסה בפיתוי בפרסים, מתלונן, מסביר ומקטר. מתאכזב ומשפיל. לדוגמא: "מה יצא ממך, תגיד לי?!" אך הכול לשווא.

מסתבר שהיום, כדי להוות סמכות – נדרש מההורה משהו שלא למד בבית הוריו – להיות דמות בעלת השפעה. דמות שהכבוד אליה נרכש.
זה מחייב את ההורה לגדול. הדיאלוג צריך להיות פאזה.
הורים רבים ממשיכים לנהל דיאלוג (מונולוג…) מלמעלה למטה.
הדיבור אל ה"ילד" כאילו הוא "קטן" – לא מתאים לצרכיו של המתבגר המחכה לקבל הכרה על השינוי שחל בו.

על ההורים לזכור שאין הוא ילד כבר, נכון, אינו מבוגר, אך גם לא "ילד"!

ההורה העומד בפתח הדלת "מרשה" או לא "מרשה" – אינו זוכה לכבוד.
ההורה ש"מותר" לו ללעוג, או להתאכזב, לגעור או ללחוץ – לא זוכה לכבוד.

כבוד הדדי

כבוד זה הדדי!

יש להפוך את ההורה לדמות שחפצים בדיאלוג איתה – זו המשימה.

אסור להבין בטעות שהורה שמגמיש את האיסורים, ומוותר על עשיית גבולות – זוכה לידידות. ההיפך הוא הנכון.

ההורה ה"חבר" יתקשה לקבוע גבולות, ולא יזכה להכרת תודה.

הורה אינו חבר.

על ההורה להיות פרטנר לשיחה שאינה עול או טורח.

היות ורובינו לא גדלנו על ברכי תקשורת כזו, אנחנו ממשיכים לעשות שטויות.

אז כשנדמה לכם כי אפסה התקווה ואתם מיואשים מול הדלת הסגורה, זכרו תמיד כי על אף שהודפים אתכם, המתבגרים שלכם זקוקים לכם, לאישור שלכם , לידיעה כי הם שווים ומוערכים בעיניכם. אפשר ורצוי לעשות מהפך ביחסים עם המתבגרים הפרטיים שלכם.

לייעוץ בנושאים הקשורים למתבגרים שלכם. אנא צרו איתי קשר:

דורית סיון
נייד:052-2652371
או במייל dorit@doritsivan.com