דברים שלא רציתי לומר לך

לא אחת אנו מוצאים את עצמנו חוזרים על משפטים שאמרו לנו הורינו ונשבענו לא לומר לילדינו. הנה כמה דוגמאות:

  1. "למה את לא אוכלת? יש ילדים שאין להם מה לאכול!"
  2. "אני אספר לאבא מה עשית!"
  3. "חכה חכה שאבא יבוא"
  4. "איך את מוצאת משהו בבלגן הזה? זה נראה כאילו היו גנבים בחדר שלך".
  5. "כשאני הייתי בגילך…"
  6. "כשלך יהיו ילדים, תחנכי אותם איך שאת רוצה!"

אנחנו לעיתים קוראים להם משפטים "פולנים" אבל כבר למדנו שפולניה זה לא ארץ מוצא, זו דרך התנהלות ואינה קשורה לעדה

איך אפשר להימנע מזה?

קודם כל להיות מודע, להבין מאיפה זה מגיע ולמה זה קורה לי. אם אפשר לזהות את הסיטואציות ביום שהילד מטריף אותי או את הרגעים שבהם אני לא מסוגלת יותר להיות סבלנית, מכילה ואמפאטית לילד שלי. זה לא אומר שאני מייד אוכל לשנות את התגובה שלי, אבל זה אומר שאהיה יותר מודעת. היכולת לעצור ולזהות את הרגעים הללו שבהם אני "'נופלת לבורות של עצמי" היא משהו שצריך להתאמן עליו, אבל זה אפשרי.

בכל מקרה, אין כאן נכון או לא נכון. חשוב לזכור שגם אם התחלנו את הדיאלוג עם הילד ברגל שמאל, עדיין יש אפשרות לתקן. כשיש לנו סיטואציה מתסכלת עם הילד, הרבה פעמים אנו מגיבים באוטומט. לפעמים, כשעוצרים רגע וחושבים, אפשר לשנות את התגובה ועל ידי כך את הסיטואציה. "אוטומט" זו לא גזירה משמים, בעזרת מודעות אפשר לצמצם אותה למימדים ממש נסבלים. והכי חשוב לזכור, שגם אם לפעמים אנחנו משתמשים במשפטים הללו . מותר ורצוי לפתח את שריר בקשת הסליחה. כולנו אנושיים ומותר לנו לטעות . אם נתנצל זוהי תחילתה של מודעות נפלאה.