כוחו של עידוד

אבן שושן מגדיר עידוד: "חיזוק רוחו של אדם לעשות ולבצע דבר מה". ההגדרה נובעת מהתוצאה, כלומר תגובה תקבע כמעודדת או כלא מעודדת, על פי האופן שבו תתקבל. אם התגובה הביאה להגברת האמונה של האדם בכוחותיו והעלתה את הערך העצמי שלו משמע זו תגובה מעודדת. ואם לא… מכאן נבין שמטרת העידוד היא לחזק את האמונה של האדם בעצמו, בכוחותיו וביכולתו. לטעת בו אומץ, אמונה ואופטימיות לקבל את עצמו בלי פחד מפני זלזול והשפלה. חשוב להבין שהעידוד לא פותר בעיות או מסלק צרות. זו לא טכניקה שההורה יכול להשתמש בה כדי לקדם את מטרותיו ולהביא את הילד לפעול כרצונו. העידוד מכוון לצרכים של מקבל העידוד ולא של נותן העידוד,  כלומר צרכי הילד ולא ההורה. העידוד לא יביא לציונים  טובים או הישגים אחרים אלא – לתחושת ביטחון עצמי של הילד. העידוד הוא כוח בידי ההורה לגדל ילד זקוף או כפוף! העידוד הוא ה"מזון" לנפש וכדאי לתת אותו במינון שנותנים מזון. ילד שגדל באווירה מעודדת לרוב מסיק מסקנה שהעולם הוא מקום בטוח, ושהוא שייך אליו בתוקף היותו. הוא מנסה לתרום ולהועיל וחש הזדהות עם משפחתו והחברה. יש לו אומץ להתמודד ולהתנסות במשימות החיים השונות. הוא  מבין שמותר להיכשל וללמוד מכך, והעיקר מאמין בעצמו.

העידוד הוא המזון להתפתחות הנפשית של הילד, כפי שהאוכל הוא תנאי לצמיחתו ובריאותו הגופני, העידוד הינו תנאי הכרחי לבריאות נפשית. בכל יום באופן התנהגותנו כהורים יש לנו את היכולת לתת את המזון הנפשי הטוב ביותר לילדנו ולעודד את המוטיבציה הפנימית שלהם.  אם ההורים לא ילמדו לעודד, הם לא יגיעו לתוצאות שהם שואפים להגיע אליהם,  ולעיתים קרובות ההורים אלה, אף ישיגו את ההפך ממה שהם שואפים. תנאי הכרחי לפני תחילת העידוד הוא לקבל את הילד כמו שהוא ולא לפגוע בתחושת השייכות שלו.  העידוד מתרכז בהדגשת הצדדים החיוביים, היתרונות והיכולת. הורים שיודעים לעודד  מכבדים אותו  גם שהם לא מרוצים מתפקודו. אם לילד יהיה בטחון מלא שהאנשים החשובים לו מקבלים אותו גם כאשר אינם מסכימים עם התנהגותו, הילד יוכל לשכלל את התנהגותו ויכולתו לתפקד בתחומים שונים שהחיים מזמנים לו. למעשה הבסיס של העידוד מתייחס למעשה ולא לעושה, כך שאם הוא עשה מעשה לא רצוי נאמר לו: "מה שעשית גרם נזק", או "מה שעשית לא בסדר" במקום "אתה ילד רע", התייחסות למעשה מקלה על התנהגותו מבלי שיחוש שהוא עצמו אינו טוב ובלי לפגוע בתחושת השייכות שלו.

העידוד נבחן על פי התוצאה, מטרתו ליצור שינוי חיובי בעמדה של מקבל העידוד, לחזק את האמונה ביכולתו ואת הביטחון העצמי שלו ולהביאו להבנה כי הוא טוב כמו שהוא.  העידוד נוטע בנו את אומץ הלב להיות בלתי מושלמים, לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולחיות בלי פחד מפני השפלה, זלזול וחשש ממה שיגידו האחרים כאשר הם יחשפו את חולשותינו.

 אומנות העידוד היא לחדד את הרגישות שלי כדי להבין את מי שיושב מולי ומה הוא צריך. לפעמים העידוד הוא בכלל לא לומר כלום, אלא פשוט רק לחבק. הדרך היחידה לבדוק אם עודדתי או לאו, תלוי באדם שיושב מולי, אין כללים מדויקים לעידוד. עידוד נועד למי שנכשל, אך בפועל, בדרך כלל מעודדים את מי שמצליח, נותנים לו חיזוק חיובי.

וקצת על ההבדל בין שבח לבין עידוד

לאנשים יש נטייה לטעות ולחשוב שדברי שבח והלל הם דברי עידוד. דברי שבח והלל ניתנים על הישגים גבוהים והצלחה, לעומת זאת, אנו וילדנו זקוקים לעידוד דווקא כאשר איננו מצליחים. מכאן שאחד המחדלים החמורים של החינוך, הוא שלקחנו ושללנו את העידוד מאלו שממש זקוקים לו, מהנכשלים, מהמיואשים והפסימיים, והענקנו אותו למצטיינים, למצליחנים ולאופטימיים, כלומר לאלה שפחות זקוקים לו.

משום כך , מומלץ להמעיט במילות שבח כמו "אתה מקסים" "נפלא" " נסיך של אמא". אלו הן מילים שלאף ילד או אדם בכלל, אין יכולת לחבר אותן לתחושת ערך אמיתית. מה זה אומר שאני מקסים? אין לי מושג, אבל אם בסופו של המשפט אומר "ואני אגיד לך למה", ואז אפרט, לזה אפשר כבר להתחבר ממקום של ערך עצמי מתפתח. האם מתוך המשפט (ששמעתי הורים אומרים אותו כל כך הרבה פעמים) "נסיך שלי" מתפתח משהו? ממש לא! מילים ריקות.

לסיכום, להלן עקרונות העידוד הבסיסיים

לקבל ולהעריך כל אדם כפי שהוא, וגם את עצמנו, ללא תנאים. לא "אם תתנהג כך, אז…" אלא: "אתה מקובל עלי כמו שאתה!".

כבוד הדדי, כבוד עצמי ולזולת, שפירושו לא לפגוע, לא לזלזל, לא להשפיל-לא את עצמנו ולא את ילדינו. לכבד את הילד פירושו, בין היתר, ללמוד להקשיב לו, לקבל את העובדה שכל אדם זכאי להחזיק בדעותיו ובעמדותיו, ולהבין ששוני בין בני אדם איננו מצב הדורש תיקון, אלא הוא מעשיר את חיינו.

הדגשת החיובי ולא השלילי, היש ולא החסר. ההתייחסות צריכה להיות אל הכוחות ולא אל החולשות, כי ההכרה בכוחותיו של ילדינו וחיזוקם בונים את האישיות על  בסיס יציב של היש.

הערכה על פי ההשקעה, המאמץ, ולא על פי התוצאה. מידת ההשקעה והמאמץ תלויים בילד, אבל התוצאה לא. חשוב שעשית כל מה שיכולת, ולא אם הצלחת או לא הצלחת. הדגש הוא על כך שלמדת והפנמת.

תפיסה שונה של משמעות הביקורת. כלומר: הביקורת אינה באה כדי להוקיע חסרונות, כישלונות,. לאתר את הטעות פירושו להכיר בבעיה שיש למצוא לה פיתרון. לומר:" תיראה יש בעיה, עשית כך וכך, אבל זה לא עובד, אז צריך להמשיך ולחשוב איך אפשר למצוא פיתרון אחר".

לא כדאי לצפות להתקדמות מהירה וגדולה. כבוד לדרך ולקצב של השינויים שהילד בוחר לעשות. פירוש הדבר תשומת לב לכל התקדמות קטנה ולא לשינויי הגדול.

 הקשבה מתוך רצון כן להבין, להיות עם הילד, לא לשפוט אותו או לייעץ לו אם אינו מבקש זאת.

 שפת העידוד, דורשת אימון. היא לרוב ,לא! השפה ששמענו בבית הורינו ולכן איננו מיומנים בה. עם זאת, הורים המעוניינים במהפכה בתקשורת בבית, מסוגלים ללמוד אותה , ליישם ולקצור פירות מדהימים!
צרו איתי קשר ישיר:
דורית סיון
נייד:052-2652371
או במייל dorit@doritsivan.com